ביישוב שלנו יש מלא הורים לתאומים.

באחד הימים דיברתי עם אמא כזו, לתאומים. היו לה המון שאלות: האם זה בסדר שהם מתהפכים או האם זה השלב שהם צריכים ללמוד להגיד מילה או שתיים.

ואז היא שאלה – "זה הגיוני שהם כבר מתגלגלים"?

אני מבינה את הדיבור הזה, את השאלות ואת ההיסוס והרצון להיות כמו כולם בהתפתחות הילדים. הייתי שם. אני עדיין שם.

מה שהקפיץ אותי או היה לי חסר זה הדיבור והמקום על הזוגיות. זה היה נשמע לי לא מספיק הגיוני.
כי נראה לי שהשאלות האם זה הגיוני שהילדים מתפתחים בקצב כזה או אחר או האם ההתקדמות הוורבלית מהירה או איטית לא באמת יושבות על ציר הגיוני או לא הגיוני.

השאלות מתקיימות מעצם הדאגה להתפתחות תקינה, הרצון שהכל יהיה בסדר. אלו שאלות טריוואליות.
מה שנשמע לי לא הגיוני זה ששכחת את עצמך, את הזוגיות, הביחד, השגרה הפותחת פערים בין בני זוג.

הבעל ישן על הספה, כמעט ולא נפגשים, אולי מעבירים מבטים חטופים במסדרון ובדרך כלל זה כדי לסמן איזה ילד צריך להרגיע עכשיו, חיי הביחד כמעט ולא קורים.

חסרים במגע, שלא לדבר על אינטימיות, למי יש כוח????

אבל זה מה שלא הגיוני . להיכנע לאוטומט הזה.
לא שכחנו לשאול גם את עצמינו כמה שאלות הנוגעות להתפתחות הזוגיות?

1 מכל 3 זוגות מתגרש

זה תלוי אך ורק בהבנה וברצון לתת מקום (מכובד) למערכות יחסים.

זה לא אומר ש – 8 שעות נבלה עם בני הזוג או שצריך לטפל בהם.

מערכת יחסים זה דבר חי, נושם ובועט שצריך לעבוד עליו – לא פחות ממה שמשקיעים במקום עבודה (לא מבחינת השעות. מבחינת הכוונה והמחשבה).

נהיינו צינים אחד כלפי השני. אני רואה ושומעת זוגות. לפעמים גם מסרסים אחד את השני. הולכים על ביצים, שחלילה מישהו לא ייפגע. מטורף.
אנחנו לא אמורים לשמור, להגן, להרים אחד את השני? לא לשם כך בחרנו את בני הזוג? אז מה קורה לנו עם השנים?

אפשר גם אחרת:

אפשר להסתכל בעיניים (לפחות דקה) ולגלות את מה שראינו ביום שהכרנו.

אפשר להזמין בייביסיטר פעם בשבוע / שבועיים ואם אין לי תקציב אז לבקש חבר/ה או שכן/ה.

אפשר לכתוב פתק אהבה ולשים לו / לה בתיק או פרגון בצורת כריך עם סמיילי ונשיקה,

אפילו כלום. הכריך מספיק.

רכבת הרים

הינכם רשאים לשכפל, להעתיק ולהפיץ את התוכן בחופשיות במטרה לעזור לכמה שיותר אנשים
השארת תגובה